מעבר לקצה המסילה

ב-20 בספטמבר 1892 אמר סוחר מזוודות ירושלמי לאורן שלסבל שאינו יכול לשאת יותר מגברים אחרים אין זכות לבקש שכר נוסף. הרכבת החדשה תביא עובדים טובים יותר, אמר, ואורן צריך להיות אסיר תודה על כל מקום שנותר. אורן הביט לעבר הסידורים הלא גמורים סביב התחנה ושמע רכבת שטרם הגיעה.

הוא עיצב ציוד טיפול תעשייתי בעיר עתידית של כבישים סואנים וזיכרונות רכבת מוכרים. נפילה בבית מלאכה ישן החזירה אותו לגוף צעיר יותר ולרחוב מואר במאה קודמת. בהודעת ההשבעה נמסר לו התאריך. הוא ידע מה שינו מסילות ברזל ומה לא: מזוודות של נוסע עדיין נאלצו לעבור מעבר למסילה.

הסוחר, בועז, התכוון להרוויח על ידי שכירת גבים נוספים. אורן רצה להקל על כל מסע. הוא שרטט עגלת יד ניתנת לניהול עם איזון טוב יותר, תומכים נשלפים ודרך לאבטח גזעים מביכים מבלי למחוץ אותם. לא היה מפעל מודרני להזמין ממנו. נגר בשם יוסוף בחן את הציור ושאל האם אורן ראה אי פעם גלגל אמיתי חוצה את הנתיב בחוץ.

לאורן לא. יוסף לקח אותו לשם עם עגלה ישנה. הגלגלים תפסו היכן שהציור הבטיח התקדמות חלקה, וזווית רשלנית איימה על העומס. הם שינו את העיצוב ביחד. אורן סיפק את הידע שלו באיזון ובטיפול; יוסוף סיפק עצים, כלי גלגל ומשטחים בפועל של העיר. אף אחד מהם לא יכול היה לבנות לבד את הגרסה השימושית.

הם שילמו עבור החומרים הראשונים בתיקון שתי עגלות רגילות. אמו של אורן, רבקה, תפרה רפידות חזקות מבד ששמרה למטרה אחרת. היא שאלה אם הרכבת באמת תביא לקוחות או רק סיבה נוספת לגברים להתפאר. אורן אמר שזה יביא סיכוי. העגלה עדיין הייתה צריכה להרוויח את מקומה לאחר מכן.

הבדיקה הראשונה שלהם כמעט שברה תא מטען שאול. תמיכה זזה כשהם הסתובבו, ויוסוף תפס את המטען בצעקה שהביאה את השכנים לדלת. בועז נהנה מהמחזה. אורן שילם עבור העור הפגום ועבד לאורך הערב בשינוי התמיכה. הוא סירב להצעת אמו למשכן את הצמיד שלה; הם היו לוקחים עבודת תיקון אחרת במקום.

ערב ההשבעה נזקק שומר בית הארחה לארון כבד אך שביר שיועבר מנקודת קליטה לחצרים שלו. בועז ציטט עבור צוות והזהיר אותו מפני ניסויים. אורן הציע תחילה הדגמה במשקל שווה. יוסף בחר את המסלול, ורבקה בדקה את הרפידות בחירוף נפש כאילו היה הקבינט נסיך מבקר.

העגלה טיפלה בעומס המבחן. לאחר מכן הקבינט האמיתי נסע לאט בנתיב בעוד בועז הלך בעקבותיו, מחכה לכשל שיחזיר לו את הפקודה. בפינה הדוקה, יוסוף הנחה את הגלגלים בעוד אורן התאים את מיקום המטען. הם הגיעו לגסטהאוס כשכל מפרק שלם. בעליו פתח את הדלתות, בחן אותו ושאל כמה עגלות הם יכולים לספק עד השבוע הבא.

אורן ציפה לתשלום אחד, לא לשאלה הזו. הוא ענה במספר שיוסף באמת יכול לבנות והציע שירות איסוף קבוע לאורחים המגיעים. בועז קטע עם מחיר נמוך יותר עבור נשיאת הארון בחזרה. הבעלים ענה שזה כבר הגיע. השכנים צחקו, ואורן הבין שפעם אחת הוא לא הבדיחה שהתאספו לראות.

ב-26 בספטמבר נחנכה מסילת הברזל. אורן ויוסוף עמדו מוכנים עם הסידורים המסחריים המאושרים הראשונים שלהם, צי קטן ושלטים המכוונים אליהם לקוחות שהוזמנו. המחזה היה שייך למסילת רכבת שנבנתה על ידי אנשים רבים. התור שנוצר ליד העגלות שלהם היה שייך לבעיה הקטנה שהחליטו לפתור לפני שמישהו שם לב אליה.

חוזה הגסטהאוס הוביל לעבודה עבור חנויות ומשפחות המקבלות סחורה ברכבת. אורן שכר סבלים בשכר מוסכם ולימד אותם להשתמש בציוד שנועד לחסוך על גופם במקום להחליפו בזול. יוסף הרחיב את בית המלאכה שלו. רבקה החלה לפקח על המארזים המרופדים שהלקוחות הזמינו כעת עבור פריטים עדינים במיוחד, והרוויחה חלק משלה בעסק.

תוך שנתיים רכשו השותפים מחסן ובית מלאכה. הצעיר שנאמר לו להיות אסיר תודה על עבודת נשיאה חתם על נכס שבו עובדים אחרים יכולים להתפרנס. אמו תלתה את הצמיד הלא ממושכן שלה ליד ציור העגלה הראשון ביום הפתיחה. יוסף צחקה שמצאה את החלק היפה היחיד בעיצוב המקורי.

בועז בא לנהל משא ומתן על הסכם טיפול קבוע. אורן הציע את אותם תנאים מסחריים כמו לקוחות אחרים וכיסא בעוד יוסוף הביא את הניירות. הסוחר חתם בשמות שני השותפים. מעבר לחלון התגלגלה לכיוון העיר עגלה עם מטען שפעם נזקק לארבעה גב מתוחים. אורן הקשיב לגלגליו ושמע את תחילתו של עתידו שלו.